"וואקפ וללאא בטוח'ק" / "עצור או שאני יורה בך"
אני צועק לעברו של הצעיר, פעיל חמאס מבוקש, הבורח ממני, כשאני רץ אחריו על שביל עיזים צר המוביל חזרה לכפרו.
הצעיר לובש חולצה חומה ארוכה ומכנסי בד שחורים, כשהוא נעצר בכניסה לכפר, אני נעמד מאחוריו במרחק בטוח של מספר מטרים, מנסה להסדיר נשימתי, מכוון את האקדח לעברו ומקווה שיאמין לי, שאני באמת מתכוון לירות בו.
הוא מסתובב לעברי באיטיות, מתנשף בכבדות, מרים את שתי ידיו, החושפות מתחת לבתי השחי שלו, שני כתמי זיעה גדולים. אנחנו מביטים, מבוהלים, האחד על השני ולא באמת יודעים מה לעשות.
פלסטיני זקן, שאת פניו חרושות הקמטים, מעטר זקן ארוך ולבן, יושב על כיסא עץ סמוך לשולחן קטן, מגולל בין אצבעותיו מסבחה (שרשרת תפילה) ומוכר קפה שחור לעוברים ושבים.
"בבקשה ממך אל תירה בו", צועק לעברי הזקן, בערבית ועושה בידיו תנועת תחינה.
הפלסטינים הנמצאים סמוך אלינו, מסתכלים מופתעים על הזר המאיים באקדח לעבר תושב כפרם.
שלושה ילדים כבני שמונה, עם תיקי בית ספר על גבם, ממהרים ללימודיהם, כשהם מבחינים בנו, הם רצים מבוהלים, מפוחדים, מסתתרים מאחורי קיר אבן נמוך ומציצים לעברינו.
אולי התושבים המקומיים יחשבו, שאני אחד משלהם, אולי אפילו קצין מודיעין פלסטיני, אני לבוש בבגדים אזרחיים והחזות שלי מזרחית, אני חושב ומנסה להרגיע את עצמי.
"זהו קצין מודיעין ישראלי", צועק הצעיר לעבר האנשים העומדים סמוך אלינו, כאילו קורא את מחשבותיי, מצביע בידו הימנית לעברי, כשידו השמאלית נשארת ישרה כלפי מעלה. הצעקה שלו, מבטלת מיד את המחשבה הטיפשית והנאיבית שלי.
"אני אומר לכם, זהו קצין מודיעין ישראלי", שוב הוא צועק לעברם, הפעם בקול רם יותר, מנסה להסביר להם, שהזר הוא גם האויב שלהם, מנסה לגייס אותם לפגוע בי ולסייע לו להימלט.
הפלסטינים, שעד לפני מספר שניות, עמדו מופתעים, המומים ומביטים ב"הצגה הכי טובה בכפר", מתקדמים לעברינו בצעדים איטיים. מבטיהם המופתעים, מתחלפים במבטים זועמים ועצבניים, מקצתם מתכופפים, מרימים אבנים ובצעדים מהוססים מתחילים לסגור עלינו מכמה כיוונים.כשאני מכוון לעברם את האקדח, הם נרתעים ונעצרים במקומם.
אני מביט אל השביל, שממנו הגעתי ומזהה שהוא פנוי. אני חייב לקחת את הצעיר איתי ולחלץ את עצמי חזרה לג'יפ, אבל מה הסיכוי שהוא יסכים לבוא איתי? אולי פשוט אוותר וארוץ חזרה לג'יפ ואציל את עצמי? אני שואל את עצמי באותן שניות מורטות עצבים, כשאני עומד לחוץ, מבולבל מול הצעיר, כשמסבבנו מספר פלסטינים עצבניים ומקללים.
"אם אתה לא בא איתי עכשיו אני יורה בך", אני מתקרב אליו ולוחש באוזנו, הוא מסתכל עליי ואינו מגיב, לא באמת מתרשם מאיום הסרק שלי וכנראה גם שואב ביטחון מהנוכחות של תושבי כפרו.
"אם אתה לא מגיע איתי עכשיו אני אשתה את דמך", אני לוחש באוזנו ונזכר בביטוי מזעזע, ששמעתי באולפן לערבית. אני מנסה לגייס את יכולות המשחק שלי ומפגין כלפיו התנהגות עצבנית ומופרזת של אדם העומד לאבד שליטה ומסוגל להרוג אותו בדם קר.
הצעיר נבהל, נלחץ, "קונה" את ההצגה שלי, מאבד משלוותו ומביטחונו העצמי, שהתחזק ככל שהתקרבו אלינו תושבי כפרו.
אני אוחז בדש מעילו, מביט לכיוון דרך המילוט שלי אבל נחרד לגלות, שהשביל חסום של ידי שלושה צעירים חסונים, העומדים כמה עשרות מטרים מאיתנו.
זה אני או הם, אני חושב לעצמי. אין לי דרך אחרת, אני לא ארוץ לכיוון השני, אל מרכז הכפר, שם בטוח לא יהיה לי סיכוי להישאר בחיים.
בידי השמאלית אני מושך אותו אחריי וביד ימין אוחז באקדח. הריצה בירידה מוסיפה לנו מהירות, כשאנחנו מתקרבים לשלושת הצעירים, המבוגר מבין השלושה, שולף סכין ארוכה עם להב משונן וידית שחורה ובתנועת איום מרים את הסכין מעל ראשו. אני נבהל ועוצר במקומי, לצידי הצעיר, שכמעט ומעד בגלל העצירה הפתאומית שלי.
אני מישיר מבט לכיוונו של האיש האוחז בסכין, שני חבריו זזים הצידה, מתרחקים, חוששים להיות בקו האש. אני יכול לירות ולפגוע בו, הוא מסכן את חיי ועל פי נוהלי פתיחת באש, אני רשאי לנטרל ולהרוג אותו.
אני מכוון לעברו את האקדח ומסתכל הישיר לתוך עיניו הגדולות והשחורות...
המשך הסיפור בספר מֻחַ'אבַּרַאת- רכז שב"כ ומקורותיו החשאיים בלב הטרור.
