סיפור אמיתי, שאני נזכר בו בכל יום כיפור ומרגש אותי מחדש...מתוך הספר שלי מֻחַ'אבַּרַאת המתאר גם חוויות מהשירות הצבאי (מומלץ לקרוא עד הסוף)
אנחנו מסיימים שבוע ארוך ואינטנסיבי של אימוני שדאות ותרגילים באש חיה. יום חמישי, של אותו שבוע, שעת לילה מאוחרת, אני מוביל את המחלקה במסע רגלי ארוך ומתיש. לפנות בוקר, אנחנו מסיימים את המסע עייפים, תשושים, אך מעודדים מאחר ולמחרת בבוקר אנחנו יוצאים לחופשת יום כיפור, המחלקה שלי, מחלקת בני ישיבות, חיילים דתיים.
השעה כבר 08:00, החיילים לבושים במדי א', מוכנים ל'מסדר יציאה', מתרגשים לקראת היציאה לחופשת החג, כשאני נכנס לאוהל הם קמים ומצדיעים, אני מסתכל עליהם, מדיהם נקיים ומגוהצים, על ראשיהם כיפות בצבעים שונים, עיניהם אדומות מחוסר שינה ועייפות, הם מתוחים, מודאגים, חוששים שאעניש אותם ואבטל להם את חופשת יום הכיפור בשל עבירות שעשו במהלך השבוע החולף, פוחדים שיאלצו לוותר על קיום מצוות הצום במחיצת משפחתם, באחד המועדים הקדושים ביותר ביהדות, יום כיפור.
"אביעד קום", אני מורה לחייל הראשון, הוא מתרומם באיטיות, עומד מתוח ומסתכל עליי, הוא כבר יודע מה אני מתכוון לומר לו. "נרדמת במהלך השמירה, שברת שמירה, אתה נשאר שבת, שב", אביעד מתיישב חזרה במקומו, פניו נפולות ועצובות. "משה קום, גם אתה שברת שמירה, יש לך שבת, שב". "ניר קום, שברת שמירה, יש לך שבת, שב". "שאול קום, שברת שמירה, יש לך שבת, שב". "דוד קום, עשית עבירת בטיחות חמורה, יש לך שבת, שב" "אריאל קום, עשית עבירת בטיחות חמורה, יש לך שבת, שב" "אביאל קום, הפרת פקודה, יש לך שבת, שב". "עדיאל קום, הפקרת נשק, יש לך שבת, שב". "גד קום, הפקרת נשק, יש לך שבת, שב".
אני מסיים את השיחה ויוצא החוצה. באוהל דממה מוחלטת, החיילים שנענשו, נשארים לשבת במקומם, המומים עצובים מאוד, שאר החיילים, נשארים איתם, מנסים לנחמם.
אט אט, חיילי המחלקה יוצאים מהאוהל לכיוון רחבת המסדרים, על פי שפת גופם, ניתן להבחין בנקל, מי בדרכו לחופשת יום כיפור ומי יאלץ לצום בבסיס הצבאי, איי שם בדרום הארץ הרחק מביתו ובני משפחתו.
"אני הולך לעשות עכשיו מעשה שהחיילים שלנו לא ישכחו כל חייהם", אני אומר לדן אברמוביץ, תושב העיר כרמיאל, אחד ממפקדי הכיתות שלי, צעיר חייכן וחיובי, שהערכתי ומאוד חיבבתי.
כנס אותם שוב באוהל, אני מבקש ממנו. "מה אתה מתכוון לעשות"? דן שואל בסקרנות. אתה תגלה בעוד מספר דקות, אני משיב ומחייך אליו.
כשאני נכנס שוב לאוהל, אני סורק את החיילים היושבים מולי, מבטיהם עצובים מאוד. "אביעד קום", אני פונה לחייל הראשון שנענש על ידי, הוא קם ממקומו באיטיות ומסתכל עליי בפנים עצובות.
"אני רוצה, שתספר לנו, בקצרה, על יום כיפור", אביעד, ממלא אחר בקשתי ו"מרביץ תורה" בכמה משפטים, כשהוא מסיים את דבריו הוא מתיישב.
מחר ערב יום כיפור, אז החלטתי לבטל לכולכם את העונשים, אני רוצה שאת מצוות הצום תעשו יחד עם בני משפחתכם, אני אומר להם.
דממה...החיילים מסתכלים האחד על השני, אינם מאמינים. אם לא הבנתם, כל העונשים שלכם מבוטלים, תמהרו, בעוד מספר דקות האוטובוסים יוצאים, שיהיה לכם צום קל, אני מברך אותם ויוצא מהאוהל. אחריי, מופתע מאוד יוצא דן.
אני נעמד מספר מטרים מחוץ לאוהל, שומע בהנאה את קולות וצעקות השמחה הבוקעים מתוך האוהל, החיילים יוצאים מהאוהל מחייכים, מאושרים מחובקים, לוקחים עמם את התיקים הגדולים והכבדים שלהם ורצים לכוון האוטובוסים.
המשך הסיפורים והאירועים בספר (הקטע המצורף לפני עריכה ספרותית ולשונית) גמר חתימה טובה לכולם.
גיא
בתמונה: אבא שלי, חזר אלינו לאחר תקופה ארוכה בחזית המצרית, בסיומה של מלחמת יום כיפור (אני הקטן באמצע)
Comments